אדם וחוה לא התבוששו. הם לא התעכבו בשלוותם, וכך נוצר פספוס שהביא לידי בושה גדולה. כאשר תמיד נמצאים בתנועה כלפי הטוב לא באים לידי החמצה ופספוס. לא להתבושש.
בתחילת סיפור חטא האדם הראשון, נאמר כך בתורה[1]: ויהיו שניהם ערומים… ולא התבוששו".
ההבנה המוכרת של הדברים היא שאדם וחוה, לפני החטא, היו במדרגה שהתהלכות בלא בגדים לא הייתה בבחינת גנות, ולכן גם לא הייתה בושה בכך. אבל אם כך, היה צריך לכתוב לכאורה: "ולא בושו" או "ולא התביישו", מדוע נכתב פועל חריג, המכיל פעמיים את האות שי"ן: "ולא התבוששו"? חכמים דרשו[2] שמשמעות הדברים היא שאדם וחוה לא נותרו בשלוותם למשך שש שעות, טרם הגיע החטא והגירוש מגן עדן. "ולא התבוששו" – ולא באו שש (שעות)[3]. בריאת האדם הייתה ביום שישי, והוא הזדווג עם חוה בשעה השביעית של היום (שעות הצהריים), ואם הם היו "ממתינים" שש שעות, אז הייתה נכנסת השבת, ואז הייתה גאולת עולם. אולם, אדם וחוה לא נשארו בשלווה, והיצר הרע פיתה אותם לחטוא באכילת עץ הדעת, ואז הם גורשו מגן עדן. "ולא התבוששו" – ולא התעכבו (בשלוותם). איזו החמצה! איזה פספוס! אם רק הם היו נשארים ומתעכבים בשלוותם למשך עוד מספר שעות…
פועל דומה מצאנו בחטא העגל. משה רבינו היה אמור לרדת מהר סיני בתום ארבעים יום עם לוחות הברית, אך העם לא חישב נכון את מועד ירידתו, וחשב שהוא אמור לרדת ביום השלושים ותשע. ומכיוון שמשה רבינו לא ירד, היה בלבול גדול בעם, ואז התרחש חטא העגל: "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר"[4]. גם כאן העם ראה שמשה רבינו התעכב בהר ולא ירד בתום שש שעות מתחילת היום, והיצר הרע הוסיף ויצר בלבול בעם, ואז התרחש חטא העגל. איזו החמצה! איזה פספוס! אם רק היו ממתינים, מחמת הספק, עוד יום או יומיים…
אנו לומדים מכאן שהאדם עלול לפספס גאולות וישועות גדולות ברגע האחרון, וזאת מכיוון שממש לפני הגאולה והישועה היצר הרע מכניס בו דמיונות וספקות, עד שבמקום שלווה וישועה מגיעים חטא ונפילה. יש כאן התבוששות או חוסר התבוששות – עיכוב ואיחור או חוסר עיכוב, המביאים לידי בושה גדולה[5].
קל לנו לכאורה לקרוא על פספוסים כאלו בתנ"ך, מכיוון שאנו רואים את התמונה הכללית, ומבינים עד כמה היו קרובים לישועה ואל המטרה, אך ממש ברגעים האחרונים נוצר פספוס גדול. אבל, אם נבחן את המציאות שלנו, נגלה שייתכן שגם לגבינו, במהלך החיים, ממתינים מעבר לפינה המון ישועות וגאולות, ושמא אנו עלולים לפספס אותן ברגע האחרון. אלא שאנו לא מודעים תמיד באלו ישועות מדובר, ולא יודעים תמיד מתי מגיע הרגע האחרון.
ננסה לסבר את האוזן באמצעות מספר מאמרים של חכמינו ז"ל.
חכמינו (רבי אליעזר) אמרו שיש לעשות תשובה יום אחד לפני המוות[6]. והרי, האדם לא יודע מתי יום מיתתו? נכון, ולכן הוא צריך לעשות תשובה במשך כל ימי חייו. כך לא יהיה פספוס ולא תהיה החמצה, שמישהו ח"ו הולך לבית עולמו ומשאיר אחריו ריב לא פתור, חוב כספי או עבירות שלא עשה עליהן תשובה.
מאמר שני[7] הוא שהאדם צריך לראות את עצמו במשך כל השנה כולה כאילו הוא חצי זכאי וחצי חייב, וכן את העולם. כלומר, המעשה הבא שלו מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה ח"ו או לכף זכות. אתה מציל עכשיו את העולם! ככה אין פספוס ואין החמצה.
מעשה שמובא בתלמוד[8] באדם בשם נחוניא, שהיה מזכה את עולי הרגל בחפירת בורות מים בדרכים. ובאחד הימים נפלה הבת שלו לבור גדול של מים. באו לרבי חנינה בן דוסא והוא אמר ששלום לה, ובהמשך אמר שהיא עלתה מהבור. וכאשר שאלו אותו כיצד ידע, הוא הסביר שלא ייתכן שייצא מכשול לבתו של אותו צדיק בדבר שהוא מצטער בו כדי לזכות את הרבים – בור מים. ובתלמוד ממשיכים ומציינים, שלמרות זאת, בנו של אותו אדם מת בצמא. ומסביר ה"פלא יועץ"[9] שזה מכיוון שכאשר בנו של אותו אדם היה נתון בצרה לא נמצא אדם שילמד עליו את הסנגוריא באותו רגע.
מכאן למדים, שייתכן שמעשה שלנו או דיבור שלנו, אם יהיה חיובי יכול להוסיף זכות למישהו, שנמצא במקום אחר לגמרי, ואנו לא יודעים או מכירים אותו בכלל, ולהציל אותו! ואם היו מספרים לנו שיש עכשיו איש ביטחון שנמצא במשימה מסוכנת או חולה שנמצא בין חיים למוות וודאי שהיינו נרתמים בכל כוחנו להוסיף מעשה טוב לזכותו, אלא שאנו לא מודעים תמיד למקרים הללו. אבל, הם קיימים.
לכן, אסור לנו להתבושש ולהתעכב במעשים הטובים, אלא תמיד צריך להיות בתנועה כלפי הטוב, לעשות תשובה, להוסיף מעשה טוב, ללמד סנגוריא.
[1] בראשית פרק ב פסוק כה.
[2] מדרש בראשית רבה פרשה יח,ו.
[3] פירוש מתנות כהונה.
[4] שמות פרק לב פסוק א.
[5] פירוש אשד הנחלים.
[6] מסכת אבות פרק שני משנה י.
[7] הלכות תשובה לרמב"ם פרק שלישי הלכה ד.
[8] מסכת בבא קמא דף נ עמוד א.
[9] בערך "סנגוריא", בשם המקובלים.
