לרפואת: הרבנית מרת פייגא צפורה בת הדסה בתוך שאר חולי ישראל
לעילוי נשמת: אברהם אלברטו בן שועה ז"ל
הציווי לתפקידים קבועים ללוויים במשפחת קהת מנע קלות ראש והביא שלום.
בספר "במדבר" מנו את הזכרים שבמשפחות הלוויים מבן חודש ומעלה וכן מבן 30 שנה עד בן 50 שנה. ונמצא שמניין הזכרים במשפחת קהת מבין חודש ומעלה היה 8,600 [1], ומניין הזכרים שגילם בין 30 שנה ובין 50 שנה, אשר ראויים לעבוד במשכן, היה 2,750 [2]. במדרש[3] מוצגת פליאה, מדוע ביחס למשפחות אחרות בשבט לוי, הפער בין המניינים של גילאים אלו היה הכי גדול במשפחת קהת[4].
אחת העבודות של הלוויים במשכן הייתה נשיאת כלי הקודש במהלך מסעותיהם של בני ישראל במדבר סיני, ועל כך הייתה מופקדת משפחת קהת. ומסופר שהלוויים במשפחת קהת היו רבים זה עם זה מי יזכה לשאת דווקא את ארון הברית, ולא "להסתפק" בנשיאת שאר הכלים המקודשים. מריבות אלו גרמו שהם נהגו בקלות ראש בסביבת ארון הקודש, ובשל כך רבים מהם היו מתחייבים מיתה. וזהו ההסבר מדוע, באופן יחסי, במשפחת קהת היה הפער הגדול יותר בין מספר הצעירים ובין מספר המבוגרים יותר.
על מנת למנוע את מיתתם של בני קהת, הכהנים היו מכסים את כלי הקודש טרם היציאה למסעות, ובנוסף הם היו ממנים לוויים לתפקידים קבועים: מי יהיה מופקד לשאת את ארון הברית, מי יהיה מופקד לשאת את מנורת הזהב וכו'. באופן זה, הזכייה בכל תפקיד במשכן לא הייתה בשיטה של כל הקודם זוכה, אלא לכל לוי במשפחת קהת היה מינוי לתפקיד קבוע מראש[5].
ומדוע המינוי מראש מנע את המריבה? המריבה נבעה מכך שהיה חופש לכל לוי במשפחת קהת להתנדב לכל תפקיד, ואמנם יש בכך יתרונות. אך התנדבות זו, הנובעת מבחירתו המוגבלת של האדם, גררה קלות ראש במקום הקודש. כאשר נמנעה אפשרות ההתנדבות, ובמקומה היו ציווי ומחויבות לכל לוי לבצע את תפקידו – הושג השלום. אמנם, רבים מבין הלוויים במשפחת קהת לא נבחרו לשאת את ארון הברית, אבל מעשה העבודה שלהם נבע מבחירה בידי שמיים, ולא מבחירה בידי אדם, וזה גרם לכולם לקבל את תפקידם באהבה, ויצק משמעות גדולה יותר לתפקידו של כל אחד ואחד[6]. שהרי כולם ביחד מקיימים את רצון בורא עולם[7].
[1] במדבר פרק ג פסוק כח.
[2] במדבר פרק ד פסוק לו.
[3] במדבר רבה פרשה ה,א.
[4] במשפחת גרשון היו 7,500 מבן חודש ומעלה, ו-2,630 מבן 30 שנה עד בין 50 שנה.
במשפחת מררי היו 6,200 מבן חודש ומעלה ו-3,200 מבן 30 שנה עד בן 50 שנה.
[5] במדבר פרק ד פסוקים יז-כ, פירושי ה"ספורנו" ואור החיים הקדוש.
[6] ומה שמצאנו במסכת יומא (פרק שני), שהיו עורכים פייס (הגרלה) על תרומת הדשן במקדש על מנת למנוע תחרות וסכנה, ייתכן שזה נבע מאותו שיקול, שעל ידי כך הכהנים היו מקבלים עליהם את מי שנבחר בידי שמיים. ומה שבפרשתנו היה מינוי לתפקיד קבוע כדי למנוע את המריבות, ולא הגרלה, אולי מפני החשיבות שלכל בן לוי יהיה תפקיד קבוע, שבו הוא יהיה מומחה, ובכך תימנע הקלות ראש במקום הקודש.
[7] ראה ספר "מוסר אביך" לראי"ה זצ"ל פרק בסוף פסקה ה.