אימון – מלשון אמונה. עם אמונת אמת אנו מנצחים. כאשר אנו טובים יותר, ובפרט בענייני הדיבור, אנו ראויים יותר לניצחון.
בצבא, בתקופות של שיגרה, יש שתי פעילויות מרכזיות: תעסוקה מבצעית ואימונים.
בתעסוקה המבצעית החיילים עומדים במחסומים, מפטרלים, שומרים, מבצעים מעצרים ועוד. כלומר, בתעסוקה המבצעית, החיילים עושים ת'כלס את המשימות, שמוטלות עליהם, כפי שהם יודעים לעשות. ת'כלס – מלשון תכלית[1]. לעומת זאת, באימונים, החיילים אמנם מתאמצים הרבה: רצים, מנווטים, מתכננים, יורים, מסתערים ועוד, אולם בפועל, כל האימון הוא מעין "משחק". שהרי בפועל לכאורה לא עושים שום דבר ממשי, שהרי לא שומרים על אף אחד, וגם לא פוגעים באף אחד מחיילי האויב.
מעניין לראות שבלשון הקודש המילה "אימון" נגזרת מהמילה "אמונה"[2]. וזה מפני שכל מי שמתאמן בתחום כלשהוא מאמין שנמצאת בו נקודה חבויה, שאפשר לחשוף אותה ולטפח אותה, באופן שלאחר שנים של אימונים או חודשים של אימונים ולפעמים לאחר שבוע של אימונים, הוא יוכל להיות במקום אחר – גבוה יותר. וכך גם בצבא, החיילים מתאמנים מפני שהם מאמינים שביכולתם לנצח, ויותר חשוב – מפני שהם מאמינים שהם ראויים לנצח.
ואמנם, גם אויבינו מתאמנים… אבל לנו יש יתרון – שבלשון הקודש "אימון" הוא מלשון "אמונה"…
ולנו יש אמונת אמת – ועם זה אנחנו מנצחים!
אנו מאמינים בדבר טוב. ולכן, אם כל אחד מאתנו יהיה טוב יותר מבחינה מוסרית – אנו "נצדיק" את אמונתנו, ואז האמונה שלנו תהיה חזקה יותר וכך גם כוחנו. ואמנם, זה לא הדבר היחיד שקובע את הניצחון במלחמה, אך אין ספק שמדובר בגורם משמעותי. ולכן, על כל אחד מעם ישראל, ובפרט על החיילים, מוטלת החובה להיות טוב יותר.
חכמינו זיכרונם לברכה הדגישו, בנוגע למלחמה, בין השאר, את חשיבות נושא הדיבור[3]. לדיבור בין הלוחמים יש השפעה גדולה מאוד על תכנון המערכה, על ביצוע המערכה ועל הסיכוי לנצח בה. לכן, עלינו להתאמן גם על נושא הדיבור. יש מילה שעשויה לפגוע, יש מילה של "לכלוך" או של רכילות – צריך לוותר. לעומת זאת, יש מילה של עידוד, יש מילה של פרגון וחיזוק, יש מילה של "שלום" או "בוקר טוב" שמצטרף אליה חיוך – צריך לאמץ!
[1] כך שמעתי פעם מפי בקיאה בלשון.
[2] ראה ב"לקוטי אמרים תניא" סוף פרק מב: "אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השמים והארץ ומלואה הכל הם לבושים החיצונים של המלך הקב"ה וע"י זה יזכור תמיד על פנימיותם וחיותם וזה נכלל ג"כ בלשון אמונה שהוא לשון רגילות שמרגיל האדם את עצמו כמו אומן המאמן ידיו וכו'.
וראה גם בדברים לב,כ: "בנים לא-אֵמן (אל"ף בניקוד צירה ומ"ם בניקוד קובוץ) בם". ופירש רש"י: לא אמן בם. אין גדולי נכרים בהם, כי הוריתים דרך טובה וסרו ממנה. אמן, לשון: ויהי אמן (אסתר ב,ז)… דבר אחר אמון לשון אמונה כתרגומו אמרו בסיני נעשה ונשמע ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל.
[3] ראה מסילת ישרים לרמח"ל, סוף פרק "בבאור הנקיות", ובפרק "בפרטי מדת הנקיות" דיבור המתחיל: "עוד בענין זנות הפה והאוזן".
