פרשת "יתרו" : "לא תחמד"

לעילוי נשמת: כרמלה בת מנחם ומרים ז"ל

לרפואת: אפרים בן רחל בתוך שאר חולי ישראל

ביאור המצווה: "לא תחמד". כיצד נמנעים מכך? ביאור המצווה: "ולא תתאוה".

הדיברה האחרונה בעשרת הדברות הנה: "לא תחמד"[1]. מה פירוש האיסור: "לא תחמד"?

כאשר אדם רוצה בדבר ששייך לחברו, והוא מפציר בו שייתן לו את אותו חפץ עד שחברו נעתר לו – אזי קיים חשש איסור של: "לא תחמד". כלומר, יש כאן גם מחשבה וגם מעשה. יש הסוברים[2] שאם לבסוף החבר הסכים לתת או למכור את אותו חפץ – אזי אין איסור "לא תחמד", ויש הסוברים[3] שאף אם לבסוף הייתה הסכמה לתת את אותו חפץ או ששולמה עבורו תמורה כספית, גם אז יש איסור של: "לא תחמד".

ומדוע שיהיה איסור אם לבסוף החבר הסכים למכור את אותו חפץ? ניתן להסביר כך[4]. כאשר אדם רוצה לקנות חפץ מסוים אזי עליו לגשת לשוק, ליריד או לחנות, ששם מוכרים את אותו חפץ ומציעים אותו למכירה. אבל, כאשר אדם ניגש לחברו ומבקש ממנו למכור את אחד החפצים שלו אזי הוא בעצם מביע בכך מעין אי הסכמה לחלוקה שעשה השם יתברך בין בני האדם. השם יתברך חילק את הרכוש באופן מסוים, והאדם עושה מאמצים על מנת לשנות את אותה חלוקה. וזהו האיסור.

וכיצד ניתן להימנע מהאיסור: "לא תחמד"?

הרב אברהם אבן עזרא[5] מסביר שהאדם אינו חומד את מה שאינו בהישג ידו. אדם פשוט לא יחמוד את בתו של המלך, אלא הוא עשוי לחמוד אשה, שנמצאת בקרבת מגוריו ובמעמד דומה לשלו. כך אדם רגיל, בדרך כלל, לא יחמוד ווילה, שנמצאת באחוזה מפוארת, אלא הוא עשוי לחמוד דירה, שהיא יותר גדולה ומרווחת משלו, מפני שהיא נמצאת בהישג יד, אלא שצריך להתאמץ יותר ולחסוך יותר על מנת לרכוש אותה. ולכן, על האדם להתרגל לחשוב על כל מה שנמצא אצל זולתו שהוא אינו בהישג ידו, שהרי הקדוש ברוך הוא אסר עליו לקחת את אותם דברים, וכך הוא לא יגיע לכדי חמדה. ובאמצעות השכל והאמונה, שהקדוש ברוך הוא נותן לכל אחד כפי שראוי לו, לא מגיעים לכדי חמדה. שהרי הקדוש ברוך הוא חילק את הכול בין הבריות, ואין חלוקה יותר צודקת במציאות, ושום תחבולה אנושית לא תצליח לשבש אותה.

לפעמים, אדם עשוי דווקא לקנא באנשי עוולה, שיש להם רכוש רב, ואולי לחמוד את מה שיש להם, ובכך לבוא לאמץ את דרכיהם המקולקלות. וכתרופה לכך, יש לחשוב על המשל הבא[6]. מעשה במלך שזימן אורחים. כאשר האורחים התקרבו לארמון הם ראו את כלבי הארמון אוכלים אווזים ותרנגולות, ואז הם שמחו, כי הם ידעו שאם הכלבים אוכלים כך, אזי על אחת כמה וכמה שהם יזכו לסעודה גדולה ומפוארת. וכך, גם כאשר רואים אנשי עוולה מצליחים, צריך לחשוב שאם כך לעוברי רצונו – אזי כל שכן שעושי רצונו יזכו לדבר גדול אף יותר. וכך אין קנאה ואין חמדה.

בפרשת "ואתחנן" מוזכרות עשרת הדברות פעם נוספת, ולאחר מכן מופיעה מצווה נוספת: "ולא תתאוה"[7]. זהו איסור נוסף, שקודם לאיסור: "לא תחמד". ראינו שאיסור חמדה הוא כאשר אדם חפץ בדבר שייך לחברו והוא עושה השתדלות על מנת להשיגו. ואילו איסור התאווה, הוא כאשר אדם חפץ באופן עקבי בדבר ששייך לחברו, אף אם הוא אינו עושה שום מאמץ על מנת להשיגו (מסיבות שונות). וכאן אנו רואים שהתורה דורשת מאתנו לשלוט גם על המחשבות שלנו. ואם כך, זה אכן בכוחנו, ולבנו מסור בידנו[8].

ומובא[9], שראוי לאדם להשתדל לא לגרום לכך שאנשים יחמדו או יקנאו במה שיש לו. ולכן, על האדם להתפלל על כך, וגם לנהוג בצניעות ולא להחצין את עצמו ואת רכושו. ודרך נוספת לא לגרום שיחמדו את מה שיש לך זה להיות נאהב על הבריות. כאשר אדם עוזר לבריות ועושה עמהם חסד כפי יכולתו – אזי לא מקנאים או חומדים את רכושו, אלא דווקא חומדים לעשות טוב כמותו.

[1] שמות פרק כ פסוק יג.

[2] השגות הראב"ד על הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט) תוספות מסכת סנהדרין דף כה עמוד ב דיבור המתחיל: "מעיקרא".

[3] רמב"ם (שם).

[4] ראה בהערה הבאה.

[5] בביאורו לספר שמות פרק כ פסוק יג. ודברים דומים מצאתי בספר "ארחות צדיקים" שער הקנאה.

[6] "ארחות צדיקים", לקראת סוף שער השמחה.

[7] דברים פרק ה פסוק יז.

[8] ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רס"ו ; ספר החינוך לא תעשה תכד.

[9] על פי ספר "ארחות צדיקים" שער הקנאה, בקטע המתחיל ב"אמר החכם לבנו".