מועדיםפרשת שבוע

חנוכה ופרשת "וישב" – האור בקצה המנהרה

מדוע היה כה חשוב שיוסף ומשה רבינו לא יריחו ריח רע? עניינו הרוחני של הריח הטוב. עניינו של האור אשר בקצה המנהרה, בהקשר הגאולה. חנוכה - מתחילים לנוע לעבר האור שבקצה המנהרה.

להצלחת: עם ישראל וכוחות הביטחון של עמו ישראל

לרפואת: צבי בן מרים שושנה לביא בתוך שאר חולי ישראל

מדוע היה כה חשוב שיוסף ומשה רבינו לא יריחו ריח רע? עניינו הרוחני של הריח הטוב. עניינו של האור אשר בקצה המנהרה, בהקשר הגאולה. חנוכה – מתחילים לנוע לעבר האור שבקצה המנהרה.

יוסף הורד למצרים ונמכר שם לעבד, אך קודם לכן הוא נמכר לישמעאלים ולמדינים. התורה מדגישה לנו שאורחת הישמעאלים, שקנתה את יוסף, נשאה נכאת וצרי ולט[1]. רש"י בשם המדרש[2] מסביר שהפעם, שלא כבדרך כלל, לא נשאה אִתה אורחת הישמעאלים עטרן ונפט, שריחם רע, אלא מיני בשמים: נכאת, צרי ולט. כלומר, הייתה השגחה פרטית על יוסף שדאגה לכך, שיוסף לא יאלץ להריח את ריחם הרע של העטרן והנפט בכל משך דרכו למצרים.

וצריך לשאול. יוסף מופרד מאביו, ממשפחתו ומארץ ישראל, ומובל למצרים על מנת להימכר שם לעבד. בדרך הטבע, ייתכן על פניו שיוסף יישאר עבד במצרים במשך כל ימי חייו. וקיים גם חשש שיוסף ייהרג במצרים או שיימכר לקלון. ולנוכח הסכנות והדאגות האלה – האם מה שמעניין אותנו כרגע זה האם יוסף יריח ריח נעים בדרכו למצרים או שלא?! אדרבה! אולי דווקא עדיף שיריח את ריחם הרע של העטרן ונפט על מנת שיבין לאן מועדות פניו, ואז יוכל להכין את עצמו כראוי לקראת הזמנים הקשים ההולכים וקרבים.

שאלה דומה ניתן לשאול גם לגבי משה רבינו. ידוע שפרעה מלך מצרים גזר להשליך ליאור את כל התינוקות הזכרים, שנולדו ליהודים[3]. ברגע שכבר לא יכלו הוריו של משה להסתיר את עובדת הולדתו של בנם, חייבים הם היו להוציא את משה מביתם. לכן, הוריו של משה עשו תיבת גמא, שמו בה את משה, ואת התיבה שלחו על פני היאור. התורה מציינת לנו שאת התיבה ציפו בחמר ובזפת[4]. רש"י מבאר בשם הגמרא[5] שאת התיבה ציפו בזפת מבחוץ ובחמר מבפנים, על מנת שמשה לא יאלץ להריח את ריחה הרע של הזפת.

ושוב, צריך לשאול. הרי, אם יגלו המצרים את משה, סביר מאוד להניח שהם יהרגו אותו. ואם המצרים לא יגלו את משה, ייתכן לכאורה שמשה ימות ברעב, בצמא או בטביעה. האם בזמן שחייו של משה מונחים על כף המאזניים, יש זמן לחשוב כיצד לצפות את התיבה על מנת שמשה לא יריח ריח רע?!

מהו עניינו החשוב כל כך, כך נראה, של הריח הטוב, שתופס מקום כה חשוב בזמן של פיקוח נפש?

הריח הטוב ביהדות מסמל, פעמים רבות, דבר קדוש או דבר רוחני[6]. על הקורבנות, שהוקרבו בבית המקדש, נאמר בתורה שהם ריח ניחוח לה'[7]. במהלך ההבדלה במוצאי שבת אנו מריחים בשמים על מנת לפצות את הנשמה שלנו, שמצטערת על סיומה של השבת, ועל הסתלקותה של הנשמה היתרה[8]. וגם בכיוון ההפוך – לא ניתן לעשות דבר שבקדושה, כגון להתפלל, כאשר בסביבה שורה ריח רע[9].

גם בענייננו נוכל לומר שהריח הטוב השרוי אצל משה רבינו ויוסף, מורה על כך שהעניין הרוחני לא עוזב אותם גם בזמן הקשה, שבו הם נמצאים. גם עכשיו השכינה שורה במחיצת צדיקים אלו, ומלווה אותם לכל אורך הדרך[10].

יוסף הצדיק, האחרון אחרון חביב[11], זה שבניו ידגו לרוב בקרב הארץ[12], זה שעמלק לא נמסר אלא לזרעו[13], זה שממנו יצא משיח בן יוסף[14], נמכר עכשיו לעבד – אחת המדרגות הנמוכות ביותר של האדם. נדמה לכאורה שנסתם הגולל על כל התקוות הרבות, שתולה בו עם ישראל לדורותיו. חייו של משה רבינו, מושיען של ישראל[15], זה שלא קם עוד נביא כמותו[16], זה שה' מדבר עמו פה אל פה[17], העניו מכל אדם[18], מוטלים עכשיו על כף המאזניים. בנוסף לכל זה, ראו המצרים שמושיען של ישראל ילקה במים[19]. והנה באמת, משה רבינו מונח בתיבה בתוך היאור (מים) ונתון בין חיים ומוות. נדמה לכאורה שכל סיפור הגאולה של עם ישראל נגדע באיבו.

אבל, לא! הקדוש ברוך הוא נמצא אתנו גם בזמנים הכי קשים. זה נכון שבסופו של דבר מישהו יימכר לעבד, אבל אלה יהיו דווקא המצרים[20] ולא ישראל. זה נכון שמישהו ילקה ויטבע במים, אבל אלה יהיו דווקא המצרים[21] ולא משה רבינו. גם בזמנים הקשים והחשוכים ביותר, אדם בעל חושים בריאים יכול להריח את ריח הגאולה. גם בתוך הלילה הגמור – ניתן לראות את התקווה.

את גודל חשיבות ההתחברות לגאולת ישראל גם בעת צרה, ניתן ללמוד גם מעניין סמיכות גאולה לתפילת ערבית[22]. הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו "עולת ראיה" (תפילת ערבית, לפני תפילת שמונה עשרה) מבאר את המאמר[23]: אמר ר' יוחנן איזהו בן עולם הבא, זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. המעלה היתירה של התחזקות האדם היא כאשר לאדם יש צרות פרטיות משלו והוא שרוי בחושך ובעלטה, ובכל זאת הוא שם לעיקר לנגד עיניו את עניין כבוד ה' ותיקון הכלל. ולכן, לסומך גאולה לתפילת ערבית יש מעלה גדולה. שכן גם כאשר הוא נמצא בחושך (ערבית) בשל צרותיו הפרטיות הוא סומך את תפילתו לגאולת ישראל, שהיא ישועת הכלל וכבוד ה'.

בהקשר לדברים שנאמרו, נעמוד על ההבדל שבין המאורה ובין המנהרה.

המאורה היא מחילה בקרקע, שיש לה פתח אחד – הוא פתח הכניסה. כאשר נכנסים למאורה מגיעים, בסופו של דבר, למבוי סתום, מפני שכפי שאמרנו, הפתח היחידי של המאורה הנו פתח הכניסה. מכיוון שדי חמים בתוך מחילה שכזו קראו לה בשם: "מאורה", מלשון אוּר (אש)[24].

לעומת המאורה, המנהרה היא מחילה, שלה יש שני פתחים – פתח כניסה ופתח יציאה. במנהרה, כך מפורסם, רואים את האור אשר בקצה המנהרה. אבל, לאיזה קצה הכוונה? האם אנו רואים את האור אשר בוקע מפתח הכניסה או את האור אשר בוקע מפתח היציאה? כוונת הפתגם היא כמובן לאור, אשר בוקע מפתח היציאה. גם ראיית האור, שבוקע מפתח הכניסה, הוא עניין חשוב בפני עצמו, אך לא ניתן להסתפק רק בו. אם היינו מסתמכים רק על האור, שבוקע מפתח הכניסה, ובשלב כלשהוא, במהלך צעידתנו במנהרה, היינו מפסיקים לראות אותו מסיבה כלשהיא, היינו עוצרים במקום ולא עוברים את המנהרה. לכן, מגמת פנינו העיקרית היא לעבר האור שבפתח היציאה, למרות שלא תמיד אנו מבחינים בו. וכך, למרות שהמנהרה לעיתים ארוכה וחשוכה מאוד, אנו מצליחים לעבור אותה ולהגיע לסופה. זה מסביר מדוע באמת למנהרה קוראים: "מנהרה". "מנהרה" מלשון נהורא – אור[25], מלשון "נהרו פניו" – שמחה[26]. במציאות, המנהרה יכולה להיות חשוכה מאוד, אך האור אשר בקצה המנהרה "שופך אור" על פני כל המחילה הארוכה והחשוכה והופך אותה למנהרה. המנהרה נקראת "מנהרה" בשל האור שבקצה המנהרה. הדרכים, שנראות לנו הכי חשוכות והכי ארוכות הופכות לפתע למוּארוֹת (ולא למאוּרוּת) – כאשר יש לנו את האמונה בהשגחה משמים, וכאשר יש לנו את המסוגלות להריח את הריח הטוב ולראות את האור אשר בקצה המנהרה.

ורעיון דומה אפשר למצוא בחנוכה. במהלך השנה יש 4 תקופות מרכזיות ביחסיות שבין האור ובין החושך. בחודש תשרי המאזן בין האור ובין החושך שווה, כלומר משך הזמן ביממה של האור שווה למשך הזמן ביממה של החושך. ומכאן ואילך האור מתמעט והחושך מתגבר למשך כשלושה חודשים, עד לקראת חודש טבת, שאז החושך מגיע לשיאו. ואז מתהפכת המגמה, והאור מתחיל להתגבר עד שבחודש ניסן האור והחושך שווים, ובחודש תמוז האור מגיע לשיאו. ואז שוב מתהפכת המגמה, והאור מתמעט והחושך מתגבר עד ששוב בחודש תשרי האור והחושך שווים. חנוכה חל בתאריך כ"ה בכסלו, בדיוק שלושה חודשים לאחר שנברא האור, בתאריך כ"ה באלול. ויוצא שאמנם בחנוכה החושך מגיע לשיאו, אך מאידך בדיוק בתאריך זה מגיעים לנקודה הנמוכה ביותר של האור ואז מתהפכת המגמה, והאור מתחיל להתגבר. כלומר, בחנוכה מתחילים לנוע לקראת השלימות ולקראת הגאולה. האור שבקצה המנהרה[27].

[1]    בראשית פרק לז פסוק כה.

[2]    בראשית רבה פד,יז.

[3]    במפרשים מבואר כמה זמן ארכה גזירה זו.

[4]    שמות פרק ב פסוק ג.

[5]    מסכת סוטה דף יב עמוד א.

[6]   ראה מהרש"א חידושי אגדות על מסכת יומא דף פב עמוד ב: חוש הריח הוא כח הנשמה… ומזה הותר ביום הכפורים הרוחני שהוא הריח… וראה במסכת נדרים דף לב עמוד ב: "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים" (קהלת ז,יט) – "החכמה תעוז לחכם" זו תשובה ומעשים טובים, "מעשרה שליטים" שתי עינים ושתי אזנים ושתי ידים ושתי רגלים וראש הגוייה ופה. ובאר המהרש"א בחידושי אגדות: …ונראה לפי שעשרה אברים אלו כוללים הד' חושים. ב' עינים – חוש הראות, וב' אזנים- חוש השמע, ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה – חוש המישוש, הפה – חוש הטעם, וכל מעשה האדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם, כי חוש הה' (החמישי) הריח באף אין בו צורך כל כך למעשה וצרכי האדם ומצינו כמה בני אדם תותרין, ועל כן י' אברים אלו נקראו בגוף שליטין. עד כאן. ומכאן ראיה נוספת, שחוש הריח הנו החוש הפחות גופני.

[7]    ויקרא פרק א פסוק ט. ובעוד הרבה מקומות.

[8]    שלחן ערוך אורח חיים סימן רצז, משנה ברורה אות ב.

[9]    שלחן ערוך אורח חיים סימן עט סעיף א, סימן קג סעיף א.

[10]   ראה מהרש"א חידושי אגדות על מסכת סוטה דף יב עמוד א דיבור המתחיל בחמר ובזפת: …ועוד יש לומר שכוונו הכא לומר שלא יריח וכו', עיין שם, שהשכינה היתה עמו כדלקמן ותראהו ותרא מיבעי ליה וכו'…

[11]   בראשית פרק לג פסוק ב, ובפירוש רש"י על הפסוק.

[12]   בראשית פרק מח פסוק טז.

[13]   מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד ב.

[14]   ישעיה פרק יא פסוק יג, ובפירוש רש"י על הפסוק.

[15]   רש"י על ספר שמות פרק א פסוק טז.

[16]   דברים פרק לד פסוק י.

[17]   במדבר פרק יב פסוק ח.

[18]   במדבר פרק יב פסוק ג.

[19]   רש"י על ספר במדבר פרק כ פסוק יג.

[20]   ראה בראשית פרק מז פסוק כה.

[21]  ראה שמות רבה פרשה כ,י: פרעה אמר "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" והוא השלך לים שנאמר "מרכבת פרעה וחילו ירה בים". וראה גם בפרשה כ,ד.

[22]  כלומר, שמסמיכים את סיום הברכה (שלאחר קריאת שמע): "גאל ישראל" לתפילת שמונה עשרה. וברכת "השכיבנו" אינה נחשבת הפסק. ראה מסכת ברכות דף ד עמוד א.

[23]   מסכת ברכות דף ד עמוד א.

[24]   ראה בסוף פירוש הרמב"ן על ספר בראשית פרק יא פסוק כח.

[25]   ראה בתרגום אונקלוס על ספר בראשית פרק א פסוק ג ובעוד מקומות.

[26]  ויש גם את הביטוי: "סגי נהור", שפירושו רב האור. על ידי ביטוי זה אנו מכנים בלשון חיובית (והפוכה) את מי שאינו מסוגל לראות. ראה במילון אבן שושן.

[27] על פי דברי המהר"ל בספרו "נר מצוה", עמודים כג-כד.

אדיריה פנחס

אין להעתיק או לצלם תכנים ללא אישור בכתב מהמחבר. ניתן לצלם בכמות מוגבלת וסבירה שלא לצורך מסחרי אלא אך ורק לצורך הפצת תורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button