פרשת "בהעלתך" – מדוע לא כולם בכו?

לעילוי נשמת: כהן רפי רפאל בן רגי'ילה אסתר כהן ז"ל

לרפואת: אברהם אלברטו בן מרים בתוך שאר חולי ישראל

מדוע משה רבינו לא הזכיר גם את שלושת האלפים חמש מאות וחמישים, הנוספים על השישים ריבוא? זכירת העבר והשוואתו להווה עשויה לגרום למרמור, שאינו מוצדק. השפע בהווה טוב יותר או מתאים יותר!

בפרשת "בהעלתך" מופיעה תלונת הערב רב ותאוותם לבשר, ובעקבותם התלוננו גם בני ישראל, וזאת למרות שהיה יורד להם מן מדי יום, שבו היה ניתן לטעום כל טעם שהוא[1]: "…ויאמרו מי יאכלנו בשר : זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים
ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים : ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".

בעקבות התלונה, הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו שיינתן בשר לעם, ואז טען משה רבינו[2]: "…שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים".

ורש"י מבאר: שש מאות אלף רגלי – לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים. ורבי משה הדרשן פירש שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים.

בפירושו של רש"י מופיעה שאלה נסתרת. משה רבינו מזכיר את עניין האכלת שש מאות אלף, אולם אנו יודעים שבמניין האחרון של עם ישראל נמצא שיש בעם שש מאות אלף ועוד שלושת אלפים חמש מאות וחמישים[3] גברים מעל לגיל עשרים. ואם כן, מדוע משה רבינו לא הזכיר את כל המניין, וציין רק שש מאות אלף? רבי משה הדרשן פירש שמשה רבינו הזכיר רק את הגברים שהיו במצרים, שראו וזכרו מה היה במצרים, ואילו אותם שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים לא היו במצרים[4], ולכן משה רבינו לא הזכירם בכלל המניין. מי שהיה במצרים ראה את הדגים ואת הירקות שהיו במצרים, ועכשיו במדבר הוא לא ראה ולא מצא אותם, ולכן הוא התלונן ובכה. אבל מי שלא ראה במצרים את הדגים ואת הירקות, לא התמרמר שעכשיו אין דגים וירקות, ולכן גם לא היה במניין המתלוננים והבוכים[5]. ונמצא שכאשר אדם נזכר מה היה בעבר ומשווה למה שיש בהווה קיים חשש שהוא יתלונן מדוע אין הדברים היום כפי שהם היו פעם.

כיצד ניתן להינצל מכך?

בתורה נאמר לאחר תלונת המתאווים[6]: "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח".
כלומר, יש לעם את המן שהוא מאכל נפלא וניסי, אשר באמצעותו ניתן לשבוע ולטעום כל טעם שהוא וגם לא להזדקק להתפנות.
נכון, אין דגים וירקות, אבל יש משהו הרבה יותר טוב. כאשר אדם מתבונן היטב בשפע העכשווי שלו, הוא עשוי להגיע להכרה שאמנם יש הבדלים בין השפע המושפע עליו היום ובין השפע שהיה לו בעבר, אבל בעצם השפע של היום טוב יותר! או מתאים יותר!

[1] במדבר פרק יא פסוקים ד-ו. "…ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים
ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".

[2] במדבר פרק יא פסוק כא. ויש לעיין במפרשים מה הייתה משמעות דבריו של משה רבינו.

[3] ראה במדבר פרק ב פסוק לב.

[4] יש לעיין במפרשים.

[5] ראה בפירוש "שפתי חכמים" על במדבר פרק יא פסוק כא. ויש לעיין במפרשים מה פירוש הטענה של זכירת
הדגים והירקות שהיו במצרים, הרי בני ישראל עבדו במצרים עבודת פרך?!

עניין דומה במקצת מצאתי בספר עזרא (עזרא פרק ג פסוק יב), כאשר העם הגיע לבית המקדש השני, בתחילת בניינו: "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול". כלומר, כל מי שראה את בית המקדש הראשון בבניינו בכה כאשר הוא ראה את בית המקדש השני, מפני שהוא היה הרבה יותר קטן מהראשון. ואילו, כל מי שלא ראה את בית המקדש הראשון שמח שמחה גדולה על היציאה מהגלות ועל בניין הבית השני. ונמצא שחוסר ההשוואה בין ההווה ובין העבר מאפשר לעיתים לשמוח יותר על מה שיש לנו בהווה.

[6]  במדבר פרק יא פסוק ז.