פרשת "קרח" – קנאה מול עצמיות

לעילוי נשמת: הרב יצחק בן ר' משה ואסתר ז"ל

לעילוי נשמת: גדליה בן אוריה (איילין) ז"ל (אסיר ציון, פעיל עליה, יקיר העיר פתח תקווה)

בפרשת "קרח" מסופר על קורח, בן דודם של משה ואהרן, שקינא על כך שמשה הוא המנהיג ושאהרון הוא הכהן הגדול. וכאשר ראה שגם בן דודו הצעיר, אליצפן, מונה לתפקיד חשוב, החליט לצאת בפומבי נגד הנהגתו של משה רבינו ולעשות מחלוקת בעם[1].

הקנאה מתעוררת בנו כאשר אנו עורכים השוואה בינינו ובין אנשים, שדומים לנו מבחינות מסוימות. אנו לא נוטים לקנא באנשים, שלהם יש מעמד גבוה במיוחד (נשיאים, מליונרים) או באנשים, שלהם יש כשרונות מיוחדים, מפני שלגביהם -"אין מה להשוות".
אבל, כשמדובר באנשים שגדלו אתנו או שעובדים אתנו או שנמצאים בקשר אתנו אנו עלולים לשאול מתוך קנאה: "איך זה שהוא מצליח יותר ממני?!", "איך זה שיש לו יותר ממני?!". הקנאה גורמת לנו צער בשל הפערים, שאנו מוצאים בינינו ובין אנשים אחרים, שנמצאים בתחומים מסוימים, במקום גבוה יותר ביחס אלינו.

ואז עומדות בפנינו שתי אפשרויות על מנת "לצמצם" את הפערים.

אפשרות אחת היא להוריד את השני אלינו או לרצות שהוא ירד[2]. וזו אפשרות גרועה מאוד, מפני שלא רק שזה לא מקדם אותנו לשום מקום, אלא עצם המחשבה הזו משפילה אותנו, שכן אנו מצטערים שיש טוב בעולם אצל מישהו אחר.

אפשרות שניה, טובה יותר, היא לשאוף לעלות ולהשיג בעצמנו את מה שיש לשני[3]. החיסרון שבאפשרות הזו הוא ש"המנוע" לעליה שלנו הוא הקנאה, שהיא מנוע חיצוני. זה דומה קצת לבהמה, שמונהגת על ידי רסן. הבהמה מתקדמת, אך מה שמכווין אותה בהתקדמותה זה הרסן החיצוני, ולא הרצון האמיתי שלה[4].

אפשרות טובה יותר להתמודד עם הפערים, שיש בינינו ובין זולתנו, היא לשמוח בדברים הטובים שיש אצל החברים שלנו. אחרי הכול, צריך לשמוח שיש דברים טובים בעולם.

ואם לאחר מחשבה, אנו מגיעים למסקנה שאותו דבר טוב מתאים גם לנו – עלינו לנסות ולהתקדם אליו בדרכים הגונות[5].
ואז החיים שלנו אינם מסתכמים בשאלה איך להיות שווים למישהו אחר, אלא איך להיות שווים לעצמנו.

[1] במדבר פרק טז פסוקים א-ג. וראה בפירוש רש"י על פסוק א. וראה "ארחות צדיקים", שער הקנאה: "מן הקנאה תבוא מחלקת, כמו שתראה בקרח שקנא בכבוד אליצפן בן עזיאל, מתוך כך נאבד הוא וסיעתו…"

[2] וראה "ארחות צדיקים", שער הקנאה, דיבור המתחיל "המקנא חומס נפשו": "כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו, חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחברו". וראה גם בפירוש הרשב"ץ אבות, "מגן אבות", פרק ד משנה כח (רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם).

[3] "קנאת סופרים תרבה חכמה" (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א). ראה גם בפירוש "מגן אבות".

[4] ראה את העיקרון בהקדמת הרמב"ם לפרק חלק, דיבור המתחיל: "והתכלית – הוא העולם הבא".

[5] ראה בפירוש "מגן אבות".