לרפואת: תהל בת ברכה ורות בת שרה גולדה בתוך שאר חולי ישראל. לרפואת ר' אייל מנשה בן סולטנה בתוך שאר חולי ישראל
להצלחת: ישראל, לישועה ולהבאת החללים לקבר ישראל
כאשר הנחש פיתה את האשה לאכול מעץ הדעת הוא אמר לה שנאסר עליה לאכול מכל עצי גן עדן. ואז האשה השיבה שמותר להם לאכול מעצי גן עדן, אלא שנאסר עליה לאכול דווקא מפרי העץ אשר בתוך הגן (עץ הדעת) וכן לא לגעת בו, "פן – תמתון". ואז הנחש דחף את האשה על פרי עץ הדעת, ושכנע אותה שכשם שאין מיתה על הנגיעה כך אין מיתה על האכילה[1].
ויש לשאול, הרי האשה לכאורה ידעה שהם לא צוו על נגיעה בפרי עץ הדעת, אלא רק על האכילה ממנו, ואם כן מדוע הצליח הנחש לשכנע אותה בכך שהוא דחף אותה על פרי עץ הדעת?!
יש פירוש שאדם הראשון, כאשר הוא סיפר לאשה על הציווי בנוגע לפרי עץ הדעת, הוא הוסיף לה מדעתו את איסור הנגיעה, והאשה חשבה שכך ציווה הקדוש ברוך הוא, ולכן היא באה לכדי טעות. ומכאן למדו שאמנם אפשר לעשות סייגים וגדרים לאיסורים, אבל זה צריך לנבוע מהבנה שמדובר בתוספת. אבל, לאסור את המותר, ולומר שכך ציווה הקדוש ברוך הוא – זו תוספת שמביאה לכדי גירעון[2].
וניתן עוד לפרש שאדם הראשון אמר לאשה שגם הנגיעה בפרי עץ הדעת אסורה, אבל לא אמר לה שיש על כך עונש מיתה. והאשה הוסיפה מדעתה שיש על זה עונש מיתה, ומכאן הגיעה לטעות[3].
ומכאן יש ללמוד שצריך לשמוע לדבר ה', ולא להתחשב בשיקולים של איזה עונש יש על עבירה זו או אחרת. אנו לא עושים תורה ומצוות רק בגלל שכר ועונש, אלא מכיוון שזה דבר ה', וזה הדבר הנכון לעשות.
[1] בראשית פרק ג פסוקים א-ד, ובפירוש רש"י.
[2] אבות דרבי נתן פרק ראשון, פירוש מהריעב"ץ.
[3] פירוש מהריעב"ץ.
