מידות הנפש ומוסרפרשת שבוע

פרשת “שופטים” – השמח בחלקו

שיעורי תרומה גדולה. הימנעות מעין רעה. איזהו עשיר? השמח בחלקו.

לרפואת: שירה בת סיון בתוך שאר חולי ישראל


שיעורי תרומה גדולה. הימנעות מעין רעה. איזהו עשיר? השמח בחלקו. 

 

התורה מצוה את החקלאי לתת לכהן (כל כהן שהוא) חלק מסוים מתבואת הדגן, התירוש והיצהר, שהוא גידל בשנה האחרונה.
מתנה והפרשה זו נקראת תרומה גדולה[1].

התורה לא פירשה לנו את שיעורה של התרומה הגדולה, ולכאורה על פי התורה, יכול החקלאי לתת לכהן כראות עיניו.

אולם, רבותינו[2] נתנו שיעורים לתרומה הגדולה:
עין יפה – אחד מארבעים (1/40), עין בינונית – אחד מחמישים (1/50), עין רעה – אחד מששים (1/60).

במבט שטחי, נראה שההפרשים שבין העין יפה, הבינונית והרעה הנם שווים, אולם אם נבדוק נגלה שלא כך באמת.
עין יפה, שהיא אחד מארבעים, שווה ל- 2.5% מן התבואה. עין בינונית, שהיא אחת מחמישים, שווה ל- 2% מן התבואה. ועין רעה, שהיא אחת מששים, שווה בקירוב ל- 1.67% מן התבואה. אפשר לראות שההפרש שבין העין הבינונית ובין העין היפה גדול יותר מההפרש שבין העין הבינונית ובין העין הרעה.
כלומר, ביחס לבעל העין הבינונית, בעל העין הרעה חוסך חלק קטן יותר (בערך 0.33%), ובכל זאת הוא “מוכן” להיקרא בעל עין רעה. לעומתו, בעל העין היפה מוכן להתאמץ ולהוציא חלק גדול יותר (0.5%) על מנת להיות בעל עין יפה.

מדוע?

כאמור, חכמים דורשים מהאדם הממוצע להפריש לכהן תרומה גדולה בשיעור של 2% (עין בינונית) מסך היבול.
בעל העין הרעה תמיד מסתכל על מה שאין לו[3] ולכן הוא מביט על 2%, שעליו לתת, ואומר לעצמו, שאם ייתן רק 1.67% יגיע לחיסכון משמעותי. ואמנם, חיסכון של 0.33% ביחס ל- 2% הוא אכן חיסכון משמעותי. לעומתו, בעל העין היפה תמיד מסתכל על מה שיש לו, ולכן כאשר דורשים ממנו לתת 2% מיבולו לכהן הוא מסתכל על ה- 98% שנותרו לו, ואומר לעצמו שאם יוסיף וייתן עוד 0.5% לכהן: “לא יקרה לו שום דבר”.

ניתן ללמוד מכאן שלפחות עיקר מבטו של האדם צריך להיות על מה שיש לו, ולא על מה שאין לו.
וכך לימדונו רבותינו: איזהו עשיר? השמח בחלקו[4].

 

[1]    ראה דברים פרק יח פסוק ד. מלבד התרומה הגדולה, החקלאי מצווה להפריש מהתבואה גם מעשרות ללוי ולעני.

[2]    מסכת תרומות פרק ד משנה ג. ראה גם בפירוש רש”י על ספר דברים פרק יח פסוק ד.

[3]  ואולי, זהו אחד הקשרים, שבין המניין ובין עין הרע. כאשר אנו סופרים את מה שיש לנו ומכמתים את מה שיש לנו באמצעות המניין, שהוא מוגבל ותחום, אנו עלולים לשאול את עצמנו: מה, זה הכול?! חבל שאין יותר. ואז אין לנו שמחה במה שיש לנו.

[4]   מסכת אבות פרק ד משנה א.

אדיריה פנחס

אין להעתיק או לצלם תכנים ללא אישור בכתב מהמחבר. ניתן לצלם בכמות מוגבלת וסבירה שלא לצורך מסחרי אלא אך ורק לצורך הפצת תורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button