ישראלפרשת שבוע

פרשת “ראה” – עם סגולה

איסור "לא תתגדדו". דווקא בדיני האבילות מתבטאת סגולתו של עם ישראל. כיצד מונעים השתקעות במרירות בשעות משבר? התחברות לבורא עולם ולכלל ישראל הן בשעות אבל והן בשעות שמחה. הקבלה בין דיני אבילות ובין דיני שמחת הנישואין. הקנאה מהי? וכיצד מתמודדים איתה? להיות בנים, פירושו גם להיות אחים.

איסור “לא תתגדדו”. דווקא בדיני האבילות מתבטאת סגולתו של עם ישראל. כיצד מונעים השתקעות במרירות בשעות משבר? התחברות לבורא עולם ולכלל ישראל הן בשעות אבל והן בשעות שמחה. הקבלה בין דיני אבילות ובין דיני שמחת הנישואין. הקנאה מהי? וכיצד מתמודדים איתה? להיות בנים, פירושו גם להיות אחים.

“בנים אתם לה’ א-להיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת : כי עם קדוש אתה לה’ א-להיך ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה”[1]

התורה מצווה אותנו לבל נשרוט את עצמנו (“לא תתגדדו”) או נתלוש את שער ראשנו (“ולא תשימו קרחה בין עיניכם”) בשל צער על אדם שנפטר. שני ציוויים אלו הם שתי מצוות לא תעשה – שתים מתוך תרי”ג המצוות שבתורה[2]. התורה מנמקת את איסורים אלו בכך, שאנו, עם ישראל, הננו בנים לה’, הננו עם קדוש והננו עם סגולה. ביטויים כה נעלים ומהותיים לעם ישראל היינו מצפים למצוא בהקשר למעמד הר סיני, לאבות האומה או לבניית בית המקדש, ולא לכאורה, בהקשר לדיני אבילות.

מדוע, אם כן, בחרה התורה לציין את שלשת ביטויים אלו דווקא בהקשר לדיני אבילות?

כל אדם חש כאב כאשר אדם שקרוב אליו נפטר. הכאב חזק במיוחד כאשר אותו קרוב נפטר שלא כדרך העולם. כגון, אדם שמת בגיל צעיר או אדם שמת בעקבות מחלה, שגרמה לו סבל ממושך. גם כאשר מתרחש מקרה מצער שכזה עלינו לדעת, שלעם ישראל ישנו קשר מיוחד עם הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא הנו אבינו. האבא של כולנו. הוא האבא של הסבא, האבא של הסבתא, האבא של האמא, האבא של הדוד, האבא של הנכדה וכו’. למרות האובדן, עלינו לזכור, שעדיין יש לנו אבא שבשמים, שאוהב אותנו. נכון, לא תמיד אנו מבינים את הנהגותיו ודרכיו של הקדוש ברוך הוא, ולעיתים קשה לנו עד מאוד לקבל את גזרותיו, כשם שלא תמיד ילד קטן מבין את דרכי החינוך של הוריו. אולם, עלינו תמיד לדעת, להאמין ולסמוך על כך, שכל מעשי ה’ הם לטובה, שהרי הוא אבינו[3] (ויש להעיר כאן, שלעיתים אבא ואמא יכולים לטעות בדרכי החינוך שלהם, דבר שאינו שייך כמובן אצל ה’ יתברך).

אין משמעות הדברים שאסור לבכות על המת. להיפך, זהו טבע האדם. אלא, שעלינו לדעת, שיש מקום ומשמעות טובה לחיים גם לאחר המוות – לנו ולנפטר. מתוקף קדושתו של עם ישראל אנו יודעים, שנפשו של האדם הנפטר עדיין קיימת לאחר המוות והיא נמצאת בעולם אחר, שבו היא נמצאת קרובה יותר לקדוש ברוך הוא[4]. לכן, התורה אוסרת עלינו להרבות “יותר מדי” בצער על הנפטר, וכל שכן שאוסרת עלינו לפגוע בעצמנו בשל אותו צער.

לעיתים, קורה שאחד מבני המשפחה נמצא במשבר. משבר שכזה יכול להיות כלכלי, בריאותי או נפשי. האם במצב שכזה על שאר בני המשפחה לשקוע במרירות ולפגוע בעצמם על מנת להשתתף בצערו?

בוודאי שלא! ייתכן, שלפעמים טבע האדם מושך לכיוונים שכאלה, ולעיתים קשה מאוד להימנע מלהיגרר אחר טבע זה לחלוטין. אך, ודאי שאי אפשר להישאר ולשקוע באותו טבע של מרירות ופגיעה עצמית. להיפך, עלינו להיות חזקים ומעוֹדדים על מנת שנוכל להעלות את המשפחה למסלול של חיים ותקווה. לכן, גם בשעת אבל וצער אל לנו לפגוע בעצמנו, שהרי גם אנו (כמו הנפטר) בניו של הקדוש ברוך הוא וחלק מהמשפחה הגדולה הנקראת עם ישראל.

ראינו, כי הציווי שלא לפגוע בעצמנו בשעת האבל נובע מהדרישה מאתנו להכיר, שאנו חלק מכלל עם ישראל, שקשור בקשר מיוחד לקדוש ברוך הוא. הידיעה והאמונה שהכל לטובה, שיש חיים אחרי המוות ושעם ישראל זקוק לנו, אוסרת עלינו לשקוע “יותר מדי” בצער ובמרירות, ומחייבת אותנו לחיות חיים בריאים ומלאי תוכן.

מעניין לראות, שגם בזמן שמחה יש דרישה מאתנו להתחבר לכלל ישראל ולקדוש ברוך הוא. אחד הרגעים המשמחים בחייו של אדם, הוא הרגע שבו הוא מתחתן. ידוע שבאותו רגע החתן אומר: “אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי”[5]. הזוג המתחתן נדרש להעלות את ירושלים על ראש שמחתו. כלומר, על הזוג לתת לבניית ירושלים, המאחדת את כלל ישראל, חשיבות גדולה יותר מהשמחה הפרטית שלו. ואין זה דבר פשוט כלל וכלל.

בימינו, כאשר אדם דבק במטרה מסוימת בדבקות גדולה, אומרים עליו, שהוא מוכן ללכת למען אותה מטרה באש ובמים. אפשר להסביר, שאותו אדם מוכן לסבול ולעבור הכול על מנת להשיג את מטרתו – הוא מוכן לעבור גם דרך האש וגם דרך המים. אפשר להסביר גם, שכשם שבדרך כלל השילוב בין אש ובין מים אינו אפשרי, כך אותו אדם דבק בדרכו גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי.

וכך, גם הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו להתחבר ולזכור אותו ואת כלל ישראל – גם בזמן של אבל וגם בזמן של שמחה. אין זו דרישה קלה. רק מעם סגולה אפשר לדרוש דרישה שכזו. רק מעם שמסוגל[6] ללכת באש ובמים (בזמן האבל ובזמן השמחה) למען דרך ה’ ולמען עשיית הטוב, ניתן לצפות שיעמוד בציוויים שכאלה.

אם נתבונן נראה שיש הקבלות רבות בין דיני אבילות לדיני חתן וכלה. למשל, ישנם שבעה ימי אבילות[7], וישנם שבעה ימי שמחה ומשתה לחתן ולכלה[8]. האבל אסור בכל שלושים הימים שלאחר הפטירה בתספורת ובגיהוץ, והסועד בבית חתנים בכל שלושים הימים שלאחר הנישואין מברך: “נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו”[9]. אפשר אולי להסביר, שהקבלות הלכתיות אלו נובעות מהמסוגלות של עם ישראל לדבוק בה’, באותה מידה, בכל מצב שיהיה, גם בזמן של אבל וגם בזמן של שמחה.

ראינו כי מציווי התורה: “לא תתגדדו” לומדים, שאסור לאדם לשרוט את עצמו לשם עבודה זרה או בשל צער על מת. מציווי זה לומדים איסור נוסף והוא: שלא תעשו אגודות אגודות[10].

וכך מבאר את איסור זה ספר החינוך[11]: בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו, שזה גורם מחלוקת ביניהן, אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת, ואם אי אפשר בכך יעשו הכל כדברי המחמירין אם המחלוקת הוא על דבר שהוא מן התורה…

כלומר, האיסור “לא תתגדדו” הוא איסור לעשיית מחלוקות בציבור אחד שלא לצורך. המחלוקות פוגעות באחדותו של הציבור, וקורעות אותו לאגודות אגודות. בין הגורמים העיקריים למחלוקות הם הקנאה והכבוד. אדם מקנא בכך, שדעתו של חברו התקבלה בציבור ולא דעתו שלו. לכן, הוא פורש מהציבור ועושה כדעתו שלו, למרות שהציבור בחר לנהוג כדעתו של חברו. עם הזמן מצטרפים לאותו פורש עוד אנשים, והציבור מתחלק לשנים וכך הלאה.

הקנאה גורמת למחלוקת ולפירוד גם בין אנשים פרטיים. אדם עשוי לקנא בחברו, שאמנם אינו חכם ומוכשר כמוהו, אבל מצליח להרוויח יותר כסף ממנו. אדם עשוי לקנא בחברו, שאינו יפה או מרשים כמוהו, אבל הצליח לבנות משפחה גדולה, אוהבת וחזקה. הקנאה מציבה מחיצה בין המקנא ובין מושא הקנאה, וגורמת להתרחקות בין השנים או לאי התקרבות ביניהם באותה מידה, שיכלה להיות ללא הקנאה.

רבי משה חיים לוצאטו[12] מביא, שרוב בני האדם חשים בעצמם איזה צער או לפחות מתקררת רוחם כאשר הם רואים אדם אחר שעולה איזה מעלה יתרה. אולם עלינו לדעת, כי אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא[13](שערה). כלומר, הטובה באה מהקדוש ברוך הוא, והטובה שמקבל אדם אחד לא באה על חשבון הטובה שמקבל אדם אחר. אך, מה נעשה, שבכל זאת, האדם לא אוהב לראות שחברו מגיע למעלה הגבוהה משלו? לשם כך עלינו להתבונן בשורש הקנאה. פעמים רבות הקנאה נובעת מכך שלראובן יש מעלה, בתחום כלשהו, הגבוהה משל שמעון. הקנאה של שמעון תתבטל ברגע שבאותו תחום גם לראובן וגם לשמעון תהיה את אותה מעלה (במקרה הטוב…). כדי להגיע לכך – יש שתי דרכים. הדרך הראשונה היא, שראובן ירד ממעלתו למעלתו של שמעון – זוהי הקנאה הפסולה. הדרך השניה היא, ששמעון יעלה למעלתו של ראובן – זוהי כבר דרך יותר נכונה.

כאשר אדם מתבונן במעלות חברו ואינו קובל עליהן, אלא מנסה ללמוד בעצמו כיצד לרכוש את אותן מעלות – מתבטלת הקנאה. כאשר האדם בודק מה חסר בו ולא כיצד אפשר לחסר מחברו – כל הצדדים יוצאים מורווחים.

בספר “בראשית” מסופר על כך, שיעקב עבד אצל לבן שבע שנים עבור רחל, בתו הקטנה של לבן. אולם, בתום שבע השנים הכניס לבן לחופה את לאה, בתו הגדולה, במקום את רחל. יעקב מסר לרחל סימנים, שהיו ידועים רק לשניהם, על מנת למנוע מלבן לרמותו. כאשר ראתה רחל, שמכניסים לחופה את לאה, היא מסרה לה את אותם סימנים על מנת שלא לביישה. וכך התחתן יעקב עם לאה, ולא הרגיש בהחלפה עד הבוקר. כאשר יעקב הבחין בהחלפה הוא בא בטענות כלפי לבן, ולבן הסכים לתת לו גם את רחל לאישה (מיד לאחר שבעת ימי המשתה של לאה) בתמורה לכך, שיעקב יעבוד אצלו עוד שבע שנים[14].

לאחר שנים ספורות של נישואין עם יעקב, ללאה כבר היו ששה בנים ובת אחת, ואילו לרחל עדיין לא היו ילדים. האין זה נראה לכאורה כחוסר צדק? הרי רחל היא זו, שהייתה אמורה להיות אשתו הראשונה של יעקב, שכן יעקב עבד שבע שנים דווקא בעבורה. הרי רחל היא זו, שמתוך מסירות נפש מסרה את הסימנים, שמסר לה יעקב, לאחותה, על מנת שלא לביישה. האם אין היא ראויה לוולד? ומדוע ההבדל הוא כה גדול וכואב, שללאה יש שבעה ילדים ולרחל אין אף ילד אחד. האם לא היה ראוי “לחלק” את הילדים בצורה יותר מאוזנת בין שתי האחיות?

ואמנם, התורה מעידה ש: “ותקנא רחל באחתה”[15]. אולם, רש”י במקום מבאר: קנאה במעשיה הטובים (של לאה), אמרה (רחל): אלולי שצדקה ממני (לאה) לא היתה זוכה לבנים. כלומר, גם במצב קשה ולא צודק לכאורה, מסיקה רחל, שהחיסרון או חוסר השלימות נמצא בה ולא באחותה. היא מסיקה שעליה לרכוש מעלה, שחסרה לה, ואשר נמצאת באחותה. ואמנם, כאשר זוכה רחל לבן ראשון היא קוראת לו יוסף על שם הבקשה שלה: “יסף ה’ לי בן אחר”[16]. רחל מבקשת להוסיף על עצמה, ולא לגרוע מאחותה.

את חוסר הקנאה אפשר למצוא במלאכים. בתפילה אנו אומרים (על המלאכים): “כלם אהובים, כלם ברורים, כלם גבורים, כלם קדושים, כלם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. וכלם פותחים את פיהם… וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים רשות זה לזה, להקדיש ליוצרם בנחת רוח, בשפה ברורה ובנעימה, קדושה כלם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה…”[17]

המלאכים הם תמיד “כולם”. הם אינם מרגישים צורך להתבלט אחד על חשבון השני. הם נותנים רשות זה לזה ועונים את הקדושה כאחד. אף אחד מהם לא מרגיש שהוא צריך להיות החזן, וששאר המלאכים צריכים לשמוע את סלסולי קולו היפה. חוסר הקנאה נובע מכך ש: “כלם יודעים האמת לאמתו, ועלזים על הטוב אשר בידם ושמחים בחלקם”[18].

כתבנו קודם לכן על הצער, הנובע מאובדן של אדם קרוב. לעיתים, כאשר ההורים נפטרים נחלש הקשר בין הבנים. קודם לכן ההורים היו הגורם המקשר. אצלם היו סועדים בשבתות ובחגים, אצלם היו נפגשים הנכדים, אצלם היו נפגשים בשעות הצער והשמחה. כאשר הגורם המקשר נעלם, מתגלה לפתע, שהקשר בין הבנים אינו חזק כפי שהיה נראה, שהרי הוא אינו מסוגל להתקיים בכוחות עצמו. לכן, עלינו לזכור, שבנים לאב אחד הם גם אחים. אחים ואחיות – מלשון איחוי וחיבור. אל לנו להיעשות אגודות אגודות בתוך המשפחה. אל לנו לפגוע בעצמנו בעקבות פטירת אחד מחברי המשפחה. עלינו לאחות את הקרעים ולהסיר את הגורמים להיווצרותם, כקנאה וחברותיה.

פתחנו בפסוק: “בנים אתם לה’ “. גם בתוך כלל ישראל עלינו לזכור, שלהיות בנים לאב אחד פירושו להיות אחים זה לזה. הקדוש ברוך הוא מצפה מאתנו, שנהיה גם בנים אוהבים וגם אחים אוהבים זה לזה.

וכפי שכתב הרמב”ם[19]: כל ישראל והנלוה אליהם כאחים הם שנאמר בנים אתם לה’ א-להיכם. אם לא ירחם האח על אחיו מי ירחם עליו ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלגוים ששונאין אותן ורודפים אחריהם הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

להיות גם בן טוב וגם אח טוב זו משימה קשה מאוד. גם כאשר ישנו ציבור, שמאמין ומכיר בכך שעם ישראל הוא בן לקדוש ברוך הוא – גם בציבור שכזה ייתכנו מחלוקות. שהרי כל אחד רוצה להיות הבן הכי אהוב. ולכל אחד יש דעה ברורה ומוחלטת לגבי התשובה לשאלה כיצד להיות בנים טובים לקדוש ברוך הוא. ואם נשאל אותו: “אבל, חברך חושב אחרת?” הוא עשוי להשיב: “אם כן, מן הסתם הוא טועה!”. וכך ייתכן, שדווקא בשל הרצון האמיתי שלנו להיות בנים טובים, אנו הופכים להיות אחים קצת פחות טובים. עלינו להבין שעל מנת להיות אחים טובים אנו לא חייבים לחשוב את אותו הדבר. אחים טובים הם אחים, שמצד אחד מצליחים לבנות משפחה, בה כל אחד מהם יכול לבטא את האישיות המיוחדת שלו מבלי שהדבר יפגע באחיו, ומצד שני הם כולם יושבים מאוחדים סביב השולחן ומכבדים ואוהבים את הוריהם.

עלינו להיות אחים טובים. עלינו לאפשר לכל אחד מאתנו להוציא לפועל את כוחותיו למען הקהילה, באותו תחום בו הוא הכי טוב. אל לנו לקנא בו או לנסות ולהחליפו אם הוא עושה את תפקידו בצורה טובה. עלינו גם להיות בנים טובים. כל אחד מאתנו צריך להשתדל להוציא לפועל את כוחותיו לשם שמים, ולא לשם האינטרסים הפרטיים שלו.

[1]    דברים פרק יד פסוקים א-ב.

[2]    ראה בספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה מה  ו-קעא  ובספר החינוך. ראה שם, שמ”לא תתגדדו” נלמד גם שיש איסור לעשות שרט לנפש גם לצורך עבודה זרה.

[3]    ראה בפירושם של ראב”ע ובעל החזקוני על הפסוקים.

[4]    ראה בפירושם של הרמב”ן ושל בעל הספורנו על הפסוקים הנ”ל.

[5]    תהלים מזמור קלז פסוקים ה-ו.

[6]    את הפירוש שסגולה מובנו מסוגלות שמעתי מהרה”ג אליהו רחמים זייני שליט”א.

[7]    שלחן ערוך יורה דעה סימן שצד סעיף א: אין מתקשין על המת יותר מדאי. וכל המתקשה עליו יותר מדאי, על מת אחר הוא       בוכה. אלא שלשה ימים לבכי, שבעה להספד, שלשים לתספורת ולגיהוץ. וראה במדרש דברים רבה ט,א : …מה ימי החג (סוכות) שבעה אף ימי האבל שבעה.

[8]    שלחן ערוך אבן העזר סימן סב סעיף ב: אבל לשמחם, צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה שבעת ימים, ואם בעולה שלשה ימים, ואין מערבין שמחה בשמחה.

[9]   שלחן ערוך אבן העזר סימן סב סעיף יג. ראה שם, שכיום אומרים את ברכה זו רק בתוך שבעה ימים לנישואין.

[10]    מסכת יבמות דף יג עמוד ב.

[11]   ראה יד החזקה לרמב”ם, הלכות ע”ז פרק יב הלכה יד שמפרש: שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג  כמנהג אחר.

[12]   מסלת ישרים פרק יא – “בפרטי מדת הנקיות”.

[13]   מסכת יומא דף לח עמוד ב.

[14]   ראה בראשית פרק כט פסוקים יח-ל,  ובפירוש רש”י שם.

[15]    בראשית פרק ל פסוק א. אולי מבחינת, “קנאת סופרים תרבה חכמה”.

[16]    שם פסוק כד. עיין שם עוד סיבה לשם יוסף: “אסף א-להים את-חרפתי”.

[17]    בתפילת שחרית בברכת יוצר אור.

[18]    מסילת ישרים שם.

[19]    משנה תורה, הלכות מתנות עניים פרק י, הלכה ב.

הצג עוד

אדיריה פנחס

אין להעתיק או לצלם תכנים ללא אישור בכתב מהמחבר. ניתן לצלם בכמות מוגבלת וסבירה שלא לצורך מסחרי אלא אך ורק לצורך הפצת תורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי תתעניין במאמר
Close
Back to top button