פרשת "חיי שרה" – שלי שלך (גמילות חסדים)

להצלחת: חיילי צבא הגנה לישראל וכוחות הביטחון של עמו ישראל

לרפואת: כל הפצועים והחולים מעמו ישראל, להשבת החטופים השבויים והנעדרים

האומר: "שלי שלי ושלך שלך" – מתי זוהי מדה בינונית ומתי זוהי מדת סדום? הסדומיים נתנו צדקה של אנשים, אבל לא נתנו בשום אופן צדקה של נשים. בזכות הוותרנות המופלאה של רבקה היא נכנסה לאוהלה של שרה אימנו. ההבדל הגדול שבין סדום ובין משפחתו של אברהם אבינו.

במסכת אבות[1] הובא שיש ארבע מדות באדם, ואחת מהן: "האומר שלי שלי ושלך שלך – זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום". ומעניין הפער הגדול שיש בין שתי הגדרות אלו. על פניו, האומר "שלי שלי ושלך שלך" הוא אדם בעל מידה בינונית, שמצד אחד אינו מעוניין שאחרים ייהנו ממנו, ומצד שני הוא אינו מעוניין ליהנות אחרים משלו. ויש כאן מעין איזון. ואם כן, מדוע יש אומרים שזוהי מדת סדום?!

הסדומיים הנהיגו במקומם הנהגות וחוקים על מנת למנוע כניסה של אורחים ועוברים ושבים דרך מקומם[2]. ולכאורה, אם הם היו מארחים אצלם הם היו מרוויחים שגם אחרים יארחו אותם, וכך תצמח להם תועלת מהאירוח, ואם כן מדוע הם נמנעו מלארח? נכון, אירוח הדדי מביא תועלת לכל הצדדים, אבל לסדומיים הייתה מדת סדום – שלי שלי ושלך שלך[3].

אחת ההנהגות של הסדומיים הייתה שאם עני ביקש צדקה, הם היו נותנים לו כסף, אך מאידך הם סיכמו שאף אחד לו ייתן לו מזון. וכאשר אותו עני, שלא מצא מזון – מת, כל אחד היה נוטל את שטר הכסף שהוא נתן לאותו עני. והייתה להם אפשרות לזהות את שטרי הכסף מפני שכל אחד רשם את שמו על שטר הכסף, שהוא נתן לעני.

ולכאורה, מפתיע הדבר שהסדומיים בכלל נתנו כסף לעניים. ומובא הסבר[4] שהסדומיים נתנו צדקה של אנשים, אבל לא נתנו בשום אופן צדקה של נשים. אנשים בדרך כלל נותנים כסף לצדקה, ואילו נשים נוהגות לתת מזון לצדקה, וכך העני יכול ליהנות מהר יותר, מפני שהוא מקבל מזון מוכן ואינו נצרך לקנות אותו או להכין אותו. ואת סוג זה של צדקה אסרו אנשי סדום באופן מוחלט.

ואכן, רבותינו מבארים[5] שגזר דינם של הסדומיים נחתם בשל המעשה הבא. שתי נערות ירדו לשתות ולשאוב מים מהבאר. כאשר ראתה אחת הנערות שלחברתה יש פנים חולניות, היא שאלה אותה מדוע, וחברתה ענתה לה שהיא נמצאת על סף מוות מחמת רעב. כששמעה זאת אותה נערה, היא שמה בכד שלה קמח במקום מים, והנערות החליפו ביניהן את הכדים על מנת שלא ירגישו במתן הצדקה. אבל, הסדומיים הרגישו בדבר, ודנו את הנערה, שנתנה את הצדקה (כד הקמח) למיתה משונה. מעשה זה מסביר כיצד הסדומיים לא היו מוכנים בשום אופן לתת צדקה של נשים.

אותו מעשה גם מסביר את החילוק שבין שתי הדעות לגבי מדת: "האומר שלי שלי ושלך שלך". יש אדם שנוהג, באופן כללי, לשמור על רכושו שלו וגם על רכושם של אחרים, הוא אינו נוהג ליהנות מאחרים אבל גם אינו מהנה אחרים מממונו. אבל, ייתכן שלפעמים הוא יחרוג ממנהגו – זהו אדם בעל מדה בינונית. אבל אדם, ששם לו חוק בל יעבור שלא לתת לזולת ושהזולת לא ייהנה ממנו בשום אופן – זוהי מדת סדום, שאינה ראויה להתקיים[6].

בפרשת "חיי שרה"[7] אנו מוצאים מעשה לכאורה דומה, אבל עם סוף לגמרי אחר. אליעזר, עבדו של אברהם אבינו, נשלח על מנת למצוא זיווג הגון ליצחק אבינו. על מנת למצוא את הזיווג הנכון אליעזר עושה מבחן של וותרנות מופלאה[8] על שפת באר המים: הנערה שממנה יבקש מים לשתות והיא אכן תיתן לו מים, ובנוסף היא גם תציע ותיתן מים לגמליו – זוהי האשה הראויה ליצחק, שהרי היא גומלת חסדים. וכך נבחרה רבקה להיות אשתו של יצחק.

בסדום, כאשר נערה ירדה לבאר ונתנה לזולת – היא נידונה למוות, אבל במשפחתו של אברהם אבינו, נערה שיורדת לבאר ונותנת לזולת – היא נבחרת להיכנס לאוהלה של שרה אימנו[9] ולהיות אמא בישראל. וזהו ההבדל הגדול שבין סדום ובין משפחתו של אברהם אבינו.

ולכן, רצוי שכל אחד מאתנו, על מנת שלא יהיה חשש חס ושלום שייכנס בגדר של מדת סדום, שלעיתים, אפילו באופן מתוכנן, ינהיג בעצמו לומר ולעשות: שלי – שלך.

[1]  פרק ה משנה י.

[2]  מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב.

[3]  ראה פירוש "תפארת ישראל" על מסכת אבות.

[4] מהרש"א חידושי אגדות על מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב, ד"ה: ואמרו ד' דייני הוו כו'.

[5] מדרש בראשית רבה פרשה מט,ו.

[6] פירושי ר"ע מברטנורה ו"מגן אבות" לרשב"ץ על מסכת אבות.

[7] בראשית פרק כד.

[8] פירוש אורח החיים הקדוש על ספר בראשית פרק כד פסוק יב: "הותרנות המפלאת שנותנת יותר ממה ששאל     ממנה".

[9] בראשית פרק כד פסוק סז.